על פניו, שיעור הוספה, המהווה "דמי כניסה" לחלק מקרנות הנאמנות, מהווה גביית כספים נוספת, שאינה לצורך, על ידי בית ההשקעות. על אף היות קיומה מוחבאת בתוך תשקיף הקרן, ישנן טענות לגיטימיות בבסיס החיוב, ולעיתים אף ניתן לקבלו חזרה. מהו שיעור הוספה?
שיעור הוספה – מבוא
שיעור ההוספה היא עמלה המשולמת בעת רכישת קרן נאמנות. מדובר על עמלה שמייקרת את מחיר הקנייה של הקרן, ובעצם מהווה פרמיה נוספת בעת הרכישה. בעת מכירת הקרן הלאה, מחיר המכירה לא יכלול את שיעור ההוספה. לדוגמה, באם אדם רוצה להשקיע בקרן נאמנות במחיר 15,000 שקלים, ועליה מוטל שיעור הוספה בשיעור של 1.5%, אאלץ לשלם במעמד הרכישה 15,225 שקלים. עם זאת, בהנחה שארצה למכור את הקרן יום לאחר מכן, איאלץ למכור אותה בשווי הריאלי שלה, הוא 15,000 שקלים. כמו כן, יש לציין כי שיעור הקרנות בהן תיאלצו לשלם שיעור הוספה בגין רכישה הוא מינורי, ונכון לשנת 2015 רק 2% מקרנות הנאמנות בשוק גבו שיעור הוספה, שמחירו עמד על שיעור של 2%-0.05%.
שיעור הוספה מצוי רק בחלק מקרנות הנאמנות, וניתן לאתר את הקרנות בהן הוא קיים על ידי עיון בתשקיף הקרן. מנהלי הקרנות מעדיפים שלא להציג את קיום שיעור ההוספה כלפי כל, בשל העובדה שמדובר בשיעור שאינו מתקבל יפה בעין הישראלית. הסיבה לכך היא הדעה הרווחת כי מטרתו של שיעור ההוספה הוא להגדיל את רווחיו של מנהל הקרן. האם זוהי באמת הסיבה?
רוצים יציבות – הטענות של מנהלי הקרנות
ישנן לא מעט טענות כנגד שיעור ההוספה. טענה אחת, שכבר צוינה, היא שמדובר בדרך לא לגיטימית להשאת רווחים. טענה נוספת טוענת ששיעור ההוספה הוא שריד היסטורי, שאינו נדרש, שכן דמי הניהול מהווים מקור רווח גדול דיו. אולם, מנהלי הקרנות טוענים אחרת, ומדגישים את חשיבות שיעור ההוספה.
לטענת מנהלי קרנות הנאמנות, שיעור ההוספה משמש מעין קנס בגין החזקה קצרת טווח בקרן. לדבריהם, בעת תשלום פרמיה סמלית, אנשים ייטו להחזיק בקרן לאורך זמן רב יותר. החשש שמעלה החזקה לאורך זמן קצר הוא יצירת תנודות ואי יציבות לעניין היקף נכסי הקרן. תנודתיות זו יכולה להוביל לפגיעה משמעותית בביצועי הקרן.
כמו כן, ישנה טענה ששיעור ההוספה מאבד משמעות לאורך זמן. הסיבה לכך היא שמדובר בפרמיה חד פעמית. ככל שהשקעתו של אדם נשארת באותה הקרן לאורך זמן, פרמיית הכניסה נפרסת לאורך זמן. באם אדם השקיע פרמיית כניסה בגובה של 1000 שקלים, ולא משך את השקעתו בשלושת השנים שלאחר מכן, מחישוב פשוט ניתן לראות שתוספת דמי הניהול עומדת על בערך 28 שקלים לחודש. תשלום שאינו מכביד לכל הדעות.
טענות אלו, לצד העובדה שחלק מקרנות אלו אינן מצויות בשוק בו הסחירות גבוהה, גורמת לשיעור ההוספה להיראות מעט יותר לגיטימי.
לא כל כך נורא – הסיבות שמאירות על שיעור הוספה באור אחר
אז למרות ששיעור הוספה נשמע כמו עוד עמלה שנועדה לסחוט מאיתנו תשלום, ישנם לא מעט יתרונות הגלומים בהימצאותה.
ראשית, ניתן לטעון כי ככל שמשקיע משאיר את השקעתו בקרן הנאמנות, בגין רכישתה שילם שיעור הוספה, כך היא הופכת למשתלמת יותר. אסביר באמצעות דוגמה:
השקעה בקרן נאמנות א' עולה 100 אלף שקלים, ודורשת דמי ניהול בגובה 2% לשנה. השקעה בקרן נאמנות ב' עולה 100 אלף שקלים, בצידם שיעור הוספה בערך של 1%, ודמי ניהול בשיעור של 1%. אומנם במעמד רכישת הקרן אשלם 1,000 שקלים יותר בעד קרן ב', אך דמי הניהול בקרן א' יהיו בגובה 2,000 שקלים לשנה, בעוד בקרן ב' דמי הניהול בקרן ב' יעמדו על 1,000 שקלים לשנה. המשמעות היא שלאחר שנת השקעה, אגיע לנקודת שיווי המשקל, הנקראת גם נקודות האדישות. בסוף שנת ההשקעה הראשונה אשלם בשתי הקרנות סכום עמלות זהה העומד על 2,000 שקלים.
המשמעות העולה מתוך הדוגמה לעיל הוא היתרון הראשון המצוי בקיומו של שיעור הוספה. על פי רוב, קרנות בהן קיים שיעור הוספה יהיו בעלות שיעור דמי ניהול נמוך יותר ממקבילותיהן. אולם, לא מדובר בכלל קבוע ויש לבדוק את שיעור דמי הניהול בכל קרן.
יתרון נוסף הגלום בקיום שיעור הוספה הוא מרחב התמרון המסור למנהל. בעוד שדמי הניהול אינם ניתנים לדיון או שינוי, שיעור ההוספה הינו גמיש ונתון למרותו של מנהל הקרן, ולכן יכולות להיות שונות בין משקיעים שונים. היקפי סכומי ההשקעה, אורך הזמן בו נשארת ההשקעה בקרן ופרמטרים נוספים יכולים להשפיע על מנהל הקרן להפחית או לבטל כליל את שיעור ההוספה. עם זאת, יש לציין שהפרקטיקה האמורה אינה נפוצה.
הדשא של השכן ירוק יותר – שיעור הוספה מעבר לים
במבט אל עבר ידידתנו האמיצה, היא ארה"ב, ניתן לראות שהפרקטיקה של שיעור הוספה נפוצה ומתקבלת בקרב המשקיעים, בניגוד למצב בארץ, זאת מכמה סיבות עיקריות.
ראשית, בניגוד למצב במחוזותינו, בו מגיעים כספי שיעור ההוספה אל מנהל הקרן או לחילופין אל בית ההשקעות, בארה"ב שיעור ההוספה מגיע אל הברוקר עצמו. הדבר נראה כמעין גמול בעד עבודת השטח, שמתקבל בעין יותר יפה, דבר שאולי ניתן להקביל לגביית דמי משלוח לעומת מתן טיפ בעת קבלתו.
שנית, לצד גביית שיעור הוספה, ישנם נהלים המאפשרים ניהול מבוקר של דמי ההוספה על פי גובה ההשקעה. לכן, השקעות בסכומים גבוהים לרוב זוכים לפטור משיעור הוספה. בהתאמה, גם בעת יציאה מהקרן, ישנן מדרגות חיוב, כך שככל שאדם נשאר בקרן לאורך זמן רב יותר, הוא יזכה להחזר של אחוז יותר גבוה משיעור ההוספה ששילם כשנכנס.
כמו כן, לעיתים ניתן לקבל חזרה את שיעור ההוספה. מצבים אלו יתאפשרו במקרים בהם אדם עמד בתנאי מינימום, הנוגעים לזמן או היקף השקעות בקרן. כלל הנתונים האמורים, לצד הטענות העומדות למנהלי הקרנות הישראלים, מעניקות לגיטימציה לגביית שיעור ההוספה.
אז מדוע המשקיע הישראלי מתנגד לשיעור הוספה?
לאחר שראינו שמדובר בפרמיה לגיטימית, שנועדה מחד לייצב את קרנות הנאמנות, ומנגד מאפשרת קבלתה חזרה במקרים מסוימים ולחילופין הנחה משמעותית בדמי הניהול, עולה השאלה מדוע ישראלים נוטים שלא לקבל את שיעור ההוספה.
הסיבה לכך, כנראה, נעוצה ברצון לחופש של המשקיע הישראלי. כפי שצוין בדוגמה לעיל, על משקיע להשאיר את השקעתו לפרק זמן ממושך עד שיגיע לנקודת האדישות. מרבית המשקיעים מעדיפים שלא להישאר שבויים בהשקעה אחת, ומעוניינים לשמור על חופשיות השקעות, גם במחיר של פגיעה בביצועי התיק.
לסיכום, חשוב לציין כי שיעור הוספה אינו מהווה אינדיקציה להצלחת התיק. בניגוד לאינסטינקט הבסיסי, קרנות אלו אינן מהוות קבוצה אקסקלוסיבית, המבטיחה תשואה מרבית. אם ניתן להסיק משהו מתוך קיום הפרמיה המדוברת, היא שיהא מדובר בתיק יציב, שכן המשקיעים בו לא ימהרו להוציא את כספם. בכל זאת, הם שילמו פרמיית כניסה.
