בבחירות לראשות עיריית תל אביב ולמועצת העיר זכו רשימת "עיר לכולנו" וד"ר דב חנין, העומד בראשה, להישג מרשים. חנין זכה ב-34.23 אחוזים מקולות הבוחרים, אך הפסיד לרון חולדאי, שגרף 50.77 אחוזים. רשימת "עיר לכולנו" היא כרגע הרשימה הגדולה ביותר במועצת העיר, במשותף עם רשימת "תל אביב אחת" של חולדאי, ואפילו זכתה ליותר קולות ממנה בבחירות (21,066 לעומת 20,177). גם את מספר הבוחרים הגבוה יחסית - כ-120 אלף, יותר מפי 2 מהבחירות הקודמות - אפשר לזקוף בעיקר לזכות זריקת המרץ שנתנו חנין ו"עיר לכולנו" לבחירות המקומיות.

למרות כל זאת, זה היה הפסד. רון חולדאי ימשיך להיות ראש עיריית תל אביב לפחות בחמש השנים הקרובות, וחמשת המושבים שקיבלה סיעת "תל אביב אחת" במועצת העיר יאפשרו לה כנראה להעביר החלטות בצורה "חלקה" (או בלתי מתחשבת, תלוי איך מסתכלים על זה). אחרי התקווה הרבה, שהיתה באמת מרגשת וגם נחוצה למערכת בחירות מסוג זה, הגיע הזמן להודות בתבוסה, ולנסות להבין את הסיבות והנסיבות שהובילו לה. נעשה זאת על ידי ניתוח של שלוש תגובות אופייניות למהותה של מערכת הבחירות, שלדעתי גם ממצות את הסיבות להפסד.

הקצנה, או: "אבל הוא לא שר את התקווה"

דב חנין הוא קומוניסט מוצהר. למרות שכחבר כנסת הוא מכבד את סמליה של המדינה, אני לא בטוח שכחבר סיעת חד"ש הוא מגדיר עצמו כציוני. לי זה לא מפריע, האמת שגם אני לא לא שר את 'התקווה', אבל יש אנשים שזה מאד מפריע להם ושלא  היו בוחרים בו לכנסת עקב כך. הגדילה לעשות ח"כ שלי יחימוביץ', שבמאמר תמיכה בחולדאי האשימה את חנין בחוסר יושר לגבי אי-ציונותו, ואפילו "מכתב קצינים" הספיק להתפרסם נגדו. האמת היא, שזה לא משנה אם זה מפריע למישהו או לא, כי בבחירות מוניציפליות זה פשוט לא רלוונטי. חנין הרי לא ימסור שטחים בתוך תל אביב לפלסטינים. גם העובדה שהבן שלו לא שירת בצבא (אגב, עידו חנין, בנו של דב, סיים תקופת שירות לאומי מלאה. אבל, קצינים יקרים, אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם) לא תוריד או תעלה את מחירי השכירות, לא תקים עוד פארקים, לא תסלול עוד כבישים ולא תבנה בתי"ס בשכונות הדרום.

דב חנין הוכיח את עצמו במהלך הקריירה שלו כאחד מהראויים ביותר לתואר "איש ציבור", ולא סטה לכל אורכה מהאידיאולוגיה החברתית-סביבתית המגובשת והמנומקת שלו. אבל יחימוביץ' ושאר המלעיזים לא בחרו לתקוף את האג'נדה שלו או את הכישורים שלו, כי כשאין מה לתקוף, צריך להסיט את הדיון לאנשהו. ומה יותר נוח מלעשות דמוניזציה למועמד, במיוחד כשהוא קומוניסט (לא עלינו) ואולי אפילו א-ציוני. למען האמת, זה לא שאין מה לתקוף. ל"עיר לכולנו" יש משנה סדורה ומפורטת, ודעתם בנושאים העיקריים בבחירות חדה ושקופה. אם רצו המקטרגים, הם יכלו לשבת כמה שעות, לקרוא ולנתח את עקרונותיה של "עיר לכולנו", לברר אודות פועלם של חבריה בראשות חנין, ולכתוב ביקורת עניינית ואולי בחלקה צודקת. חבל שתרבות האינסטנט, אותה תרבות שהם משייכים את "עיר לכולנו" אליה שלא בצדק, גורמת להם להסתפק בהפניית זרקור שטחית לנושאים שהם בגדר טאבו עבור חלק מהבוחרים, במקום לעסוק בחקר האמת. מה שמוביל אותנו לתגובה הבאה.

דה רלוונטיזציה, או: "אני לא אצביע לרשימה רק כי היא 'מאגניבה'"

ב-2002 התפרסם מכתב סרבנים לשירות בשטחים הכבושים, שיוזמיו גם הקימו את תנועת "אומץ לסרב". בראשיתו המאבק צבר תאוצה במהירות, וכמה חודשים לאחר מכן היו חתומים על המכתב יותר מ-500 חיילים וקצינים קרביים במילואים. חלק מהמארגנים אף העזו להיזכר בנבואתו של הפרופסור ישעיהו לייבוביץ', שלפיה, לכשיגיע מספר הסרבנים ל-500, תצטרך ליפול החלטה: או כיבוש או צה"ל. כפי שכולנו יודעים היום, זה לא קרה. הכיבוש בסדר גמור, תודה ששאלתם. איך לא השתנה כלום? הדבר נעוץ באסטרטגיה התקשורתית של צה"ל. בתחילה הופיעו קצינים בכל כלי התקשורת, גינו את הסרבנים, קראו להם בוגדים ובעצם ליבו את תשומת הלב התקשורתית שהופנתה לתופעה. בשלב מסוים הוחלט (לאחר שהטיפול בנושא עבר לרשותו של מי שהיה לימים הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון) פשוט להתעלם מהסרבנים. העניין התקשורתי דעך, הנושא "בער" פחות, ומבחינת הרלוונטיות שלהם לכלל האוכלוסיה, הסרבנים פשוט "נעלמו". הרי מי שלא מופיע בטלוויזיה לא קיים. צה"ל הבין שהאסטרטגיה הטובה ביותר מול התארגנויות מרדניות היא לא תקיפה, אלא דה-רלוונטיזציה.

וזה בדיוק מה שעושים עכשיו ל"עיר לכולנו" ולדב חנין. חלק מהדה-רלוונטיזציה באה מכיוון מרכז-ימין פוליטי, והיא די צפויה. גיא פינס, אדם שהישגו העיקרי הוא תוכנית בידור שטחית ואווילית (ושלא ישתמע מכך שאני לא רואה אותה לפעמים), כתב מאמרים בנושא -  אחד פורסם באתר של "תל אביב אחת" ואחד ב"ידיעות אחרונות" - ואף צילם סרטון נגד לסרטון "זאת לא העיר שלי" של תומכי חנין. פינס אומר בכל  המקומות הללו שהוא יצביע למועמד מוכח כמו חולדאי, ולא למפלגת טרנד כמו "עיר לכולנו" - שמי שמצביע לה עושה זאת כמובן כי היא "קולית". לפינס מאד נוח להתעלם מכך ש"עיר לכולנו" אינה מפלגת טרנד אלא התארגנות לגיטימית ואותנטית של ועדי שכונות והתארגנויות מחאה קטנות, אשר קמה בעקבות תסיסה חברתית בתל אביב שהגיעה לשיאה ביוני 2007 בעצרת מחאה תחת הכותרת "תל אביבים, התעוררו". נוח לו להתעלם גם מהעובדה שלעיר לכולנו יש תוכניות מפורטות לגבי כל הנושאים עליהם הם שמו את הדגש לקראת מערכת הבחירות (ומי שלא מאמין לי יכול לבדוק את אתר האינטרנט שלהם ולפנות אליהם במייל).

אם לפינס עוד אפשר להניח, שכן הוא אינו ואף פעם לא התיימר להיות אדם פוליטי או איש שמאל, הרי שהתופעה נהיית קשה יותר להסבר ככל שמשמאילים במפה הפוליטית. אבירמה גולן, עיתונאית, סופרת ומתרגמת, הידועה כאשת שמאל, כתבה גם היא מאמר שפורסם אף הוא באתר של "תל אביב אחת" בגנות "עיר לכולנו" ותומכיה. במאמר היא השוותה את מצביעי "עיר לכולנו" לאותם תל אביבים שהצביעו למפלגת "הגמלאים" בבחירות האחרונות, מתוך איזשהו "מרד" אווילי ורצון להתנתק מהפוליטיקה. גולן ביססה הרבה מהמאמר שלה על חלק קצר באחד מהסרטונים שהופצו מטעם "עיר לכולנו" ובו אומרת השחקנית/זמרת דנה עדיני: "לנסוע חצי שעה במונית לנמל בשביל שליש גולדסטאר זאת לא העיר שלי". אכן, אם היתה זו האמירה היחידה של "עיר לכולנו", היא היתה מפלגה שטחית וטרנדית (למרות שהרצון לאי-הפרדת מקומות הבילוי מאזורי המגורים הוא חלק לגיטימי מהמהות האורבאנית של תל אביב), אבל זה לא כך. מפתיע שדווקא גולן, אותה אני מעריך כאשה רצינית ומעמיקה, לא הצליחה לראות מעבר לאותן שבע שניות בסרטון, ולהבחין הן במצעה המפורט והיישים של "עיר לכולנו" והן בצורה האותנטית בה היא נוסדה. זה בסדר להיות מרוצים מחולדאי, למרות הביקורת הרבה עליו היו דברים טובים שהוא עשה, והוא אכן היטיב עם חלק מסוים מתושבי העיר, אך ההתייחסות הזאת לחנין ו"עיר לכולנו" מתמיהה.

המאמר המפתיע ביותר ברשימת הקריאה של אתר "תל אביב אחת" הוא מאמר של פרופ' ניסים קלדרון, מרצה לספרות באוניברסיטת בן גוריון ואיש שמאל ותיק. קלדרון, כמו גולן, טוען ש "עיר לכולנו"  היא תנועת מחאה פיקטיבית, בדומה לכמה ארגונים שצמחו בשנים האחרונות, ושהצבעה אליה היא מחאת סרק של תל אביבים שבעים.  קלדרון מגדיל לעשות ואומר ש"עיר לכולנו" עושה שירות רע לשמאל הישראלי הן בחוסר רצינותה לכאורה והן בכך שהיא מצרפת אליה אנשים שמזוהים מסורתית עם הימין, כגון איש הליכוד לשעבר אהרון מדואל. אותי אישית לא מעניין, לפחות לא ברמה העירונית, אם מדואל חושב שצריך לעשות שלום או לא, כמו שלא צריך לעניין בוחרים ציוניים ממני אם חנין עומד בהמנון. אני כן יודע שהוא פעיל שכונות ותיק, שעוסק בקידום השוויון במרחב העירוני כבר שנים וזה הופך אותו בעיניי לאיש שמאל יותר מאותם תל אביבים שהולכים להפגנה בבילעין כל שישי (דבר מבורך כשלעצמו) וחוזרים הביתה להמשיך להתעלם מהמציאות החברתית.

מעניין לברר למה גולן, שלא לדבר על קלדרון, הגיבו כך. ככל שאני יכול לראות, "עיר לכולנו" היא תנועה רצינית, רדיקאלית ומפיחת תקווה ודב חנין הוא אדם הגון, אחראי ואיש דברו. האם ייתכן שתנועה כמו "עיר לכולנו", שלקיומה לבטח מייחלים גולן וקלדרון כבר שנים, קמה להם מתחת לאף מבלי שהם יצליחו להבחין בה? לא נראה לי. לי נראה שיותר ממה שמדובר  פה על חוסר הצלחה - העניין הוא חוסר רצון. שמעתי סיפור על ילדה שאביה נהג להתייעץ עמה בתחומים שילדה בת שבע אינה אמורה לדון בהם, והיא פיתחה בתגובה שמיעה סלקטיבית שנהייתה חריפה כל כך, עד שהאב נאלץ לקחת אותה לבדיקת שמיעה. באנלוגיה לכך, אני חושב שאנשי השמאל שעושים דה-רלוונטיזציה ל"עיר לכולנו" לוקים בראייה סלקטיבית. הם מתייחסים לתנועה בזלזול כזה כיוון שקיומה של תנועת שמאל רצינית תאלץ אותם לעבור מסטטוס 'מדברים' לסטטוס 'פעילים'. השמאל בישראל התרגל להידחק למקום בו הוא יושב ומצקצק בלשונו בזמן שהימין מנהל את המדינה. לדעתי, הוא שקע במקום הזה לא רק מפאת חוסר הכח שלו, אלא בעיקר מפחד.

הרבה פחות מפחיד לשבת בצד ולהתלונן עד כמה הימין הורס את המדינה (אל תבינו אותי לא נכון - ביקורת זו היא אמיתית ומאירת עיניים במקרים רבים) כי במצב כזה לא צריך לקחת אחריות. הרבה יותר קל להלין על כך שדב חנין עומד בראש רשימה בה חבר גם אדם התומך בכיבוש, בעוד אתה יושב ולא נוקף אצבע למען השוויון בעיר בה אתה גר. הרבה יותר מפחיד לרדת לשטח ולנסות לשנות. הרבה יותר קשה ללכלך את הידיים בבוץ, להתמודד עם העובדה שבהתחלה לפחות, גם עירייה שאתה חבר בה תעשה עוולות, להשלים עם כך שבמציאות יש גם אנשי ימין ושגם איתם צריך לשתף פעולה.

מי כמוני שונא את הקלישאה על התל אביבי שיושב בבית הקפה שלו, לוגם את המקיאטו שלו ומתלונן על הכיבוש, אבל במקרה הזה היא מתחילה להיראות לי כנכונה. רבים תהו למה בארצות הברית, בה השחורים מהווים מיעוט קטן מאוד, הצליח אדם שחור העומד בראש מפלגת שמאל (לא שהדמוקרטים כאלה שמאלנים אבל זה מה שיש בארה"ב) לזכות בבחירות, בעוד שבישראל, מדינה בה הרוב מזרחים, אין שום סיכוי שזה יקרה. לדעתי אחת הסיבות העיקריות היא שבארה"ב, על כל מגרעותיה, עדיין קיים מיתוס התקווה. אובמה הצליח להפיח תקווה בקרבם של עשרות מיליוני אמריקנים. הם האמינו שהשינוי אפשרי. לעומת זאת, נסים קלדרון כתב, כשלושה שבועות לפני ש"עיר לכולנו" זכתה במספר המושבים הגדול ביותר במועצת העיר: "אם יש סיכוי למפלגת שמאל חדשה, צריך להניח שהיא תקבל בפעם הראשונה שהיא רצה מספר לא גדול של מושבים במועצת העיר".

השחורים בארה"ב, שקופחו במהלך מאות שנים, לפחות כמו המזרחים בארץ ישראל, אם לא הרבה יותר, והשמאל האמריקני, שראה את ארצו הופכת לנושאת הדגל של הניאו-ליברליזם הדורסני ומסתבכת ברוב איוולתה בעיראק, לא אמרו נואש והלכו להצביע. לאמריקנים, לא משנה כמה טענות מוצדקות יהיו לנו כלפיהם, עדיין יש יחס בריא בהרבה משלנו לחלומות. כאן היחס לתקווה, ספציפית זו שהציעו חנין ו"עיר לכולנו", הוא שלילי משני כיוונים. שלילי מכיוון המרכז-ימין המנוון, שדוגל בגישת "הכל אותו דבר, למה בכלל להצביע, ואם כבר להצביע אז לחבורה של זקנים חביבים ולא מזיקים", ושלילי מכיוון השמאל המאונן, שדוגל בגישת "הכי טוב לשבת כאן בצד, לצקצק בלשוננו, ולומר לברברים מה הם עושים לא בסדר, כי אם ננסה לעשות שינוי יכול להיות שבסופו של דבר יתגשם הפחד הגדול ביותר שלנו, ונצליח. או אז, לא רק שנצטרך להתמודד עם המציאות, אלא גם לקחת עליה אחריות, לטוב ולרע".

מהותה של "עיר לכולנו" והמסרים שהיא משדרת מעצם קיומה, עומדים בסתירה לשתי הגישות הללו. למרכז-ימין היא משדרת "לא מספיק להגיד שהכל אותו דבר ולנסות לברוח מהפוליטיקה, זוהי בריחה מאחריות. הפתרון לפוליטיקה מושחתת איננו בריחה מפוליטיקה, הוא ייסודה של פוליטיקה אחרת. כזאת שהמוטיבציה שלה איננה מנעמי השלטון, אלא הרצון לשרת את הציבור בצורה הטובה ביותר".  "עיר לכולנו" הינה תנועה בלתי-מפלגתית, אך בהחלט אינה א-פוליטית.  ההבדל קריטי. היא אמנם אינה מוכנה להתחבר למפלגות הישנות המושחתות והטכנוקרטיות, אך יש לה אמירה פוליטית חדה וברורה. לשמאל היא משדרת, "לא מספיק לשבת בצד ולנתח למה הכל לא בסדר, גם זו בריחה מאחריות. יש להפשיל שרוולים, לרדת לשטח, לשתף פעולה עם אנשים שאינם "משלנו", שהואילו בטובם לוותר על האגו שלהם ולשתף פעולה עמנו. הגיע הזמן לא רק להשמיע ביקורת אלא גם להציע פתרונות".

שתי המהויות הללו, אי-הבריחה מהפוליטיקה והסירוב להישאר במגדל השן, הן מה שעושות את "עיר לכולנו" לשינוי כל כך מרענן וגם מה שמוביל אותנו לתגובה השלישית.

פחד מדמוקרטיה, או: "חולדאי הוא קבלן ביצוע מוכח, צריך לתת לבולדוזר לטפל בבעיות"

מי שקורא מקומונים תל אביבים באופן קבוע, ואני מניח שרובכם לא עושים זאת (אולי כי אתם לא גרים בתל אביב ואולי כי יש לכם חיים), יודע שרון חולדאי, כמו סופרמן, עובד לבד. רבות דובר על כך שחולדאי מקיים מדיניות קפיטליסטית דורסנית, על כך שהוא מרחיק את הצעירים מהעיר, על כך שהוא מתנהג בצורה לא שוויונית כלפי תושבי שכונות הדרום ויפו. כמעט ולא דובר על הנורמות הדמוקרטיות שלו. רבות מההחלטות של מועצת העיר בראשותו עברו במחטף, תוך שימוש ב"טריקים" על מנת למנוע התנגדות. מסופר על חולדאי, ממקורות רבים (כדאי לעבור על גליונות "העיר" ו"תל אביב" מהשנים האחרונות כדי לקבל מושג במה מדובר), שהוא אדם גס, אלים מילולית, שאוהב שנותנים לו לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. חולדאי גם מתעלם מהתקשורת באופן לא כל כך אלגנטי כבר כמה שנים. פינוי כפר שלם הוא סיפור של גירוש אכזרי של אנשים מבתיהם, אבל הוא גם סיפור של רמיסת זכויותיהם ההשתתפותיות של תושבים בעיר, על חוסר הקשבה, ועל דריסת זכותם להביע התנגדות. כש"עיר לכולנו" וחנין החלו לצבור תומכים, חולדאי די "נעלב" שמישהו מעז להתמודד מולו, ועוד שיש כמה שתומכים בו, מי ישמע.

היה ניתן לצפות שאבירי הדמוקרטיה ימחו על התנהגות כזו; שלמרות שחלקם תומך בחולדאי, למרות שהם בוחרים להסתכל על הפעולות החיוביות שהוא עשה, ולמרות שהוא בעיניהם איש הגון ורציני, את ההתנהגות האנטי-דמוקרטית שלו הם יגנו; שימחו על כך שהוא לא שיתופי, לא מתנהל בשקיפות תקשורתית, ולפעמים עובר על כללי אתיקה דמוקרטית בצורה בוטה. אבל לא רק שהם לא מוחים על זה, הם משבחים אותו דווקא על כך. מכל הכיוונים חולדאי זכה לתשבוחות על היותו קבלן ביצוע, על כך שהוא לא מדבר, אלא עושה. פינס כינה אותו "בולדוזר", רבים דיברו על הביצועים שלו, וזכור לי שגם שלי יחימוביץ' אמרה דברים דומים, למרות שאי אפשר לצטט את המאמר המדובר, כי הוא ירד באופן מחשיד מהבלוג שלה בימים האחרונים. חלק מכותבי המאמרים אפילו שיבחו את חולדאי על כך שהוא אינו שקוף לתקשורת, בנימוק שהוא "פחות מפטפט, יותר מקיים". מהתקשורת הצטיירה מין דמות רומנטית מעוותת של גיבור מיוסר, שרק מנסה לעשות מה שצריך בזמן ש"הרעים" מנסים לעצור אותו. אין לו זמן לבולשיט, הוא כאן לעשות צדק, ושהחוקים יחפשו אותו אחרי שהוא ישיג את הצדק הזה. משהו בין קלינט איסטווד לבאטמן. אלא שלא כמו במערבון או קומיקס, כאן זה העולם האמיתי. לחוקים ולכללי אתיקה יש משמעות. מהי האמת ומהו הצדק לא נקבעים על ידי אדם אחד, גם אם הוא נבחר לראשות העירייה (עיירה?). במדינה דמוקרטית החוקים והנורמות נקבעים על ידי שני מרכיבים: הראשון הוא הסכמה רחבה, או הכרעת רוב, והשני, והחשוב מביניהם, הוא נורמות דמוקרטיות כלליות ומוסכמות, שנועדו להגן מפני מקרים של עריצות הרוב. מה שנקרא דמוקרטיה מהותית. כנראה שחולדאי, כמו גם חלק מתומכיו, קצת נרדם בשיעורי אזרחות בתיכון.

חנין, לצורך העניין ה"סופר רשע" בסיפור הזה, אם להמשיך עם הדימוי הפשטני, לא רק מציע דמוקרטיה פורמלית. הוא מציע דמוקרטיה רדיקלית. זהו תחום במצעה של "עיר לכולנו" שדי הוזנח. מעבר לשוויון ולדאגה לסביבה, מעבר לשכר דירה הוגן והבטחה לא לפנות תושבים מבתיהם, "עיר לכולנו" מציעה גם השתתפות אמיתית של התושבים. "'עיר לכולנו' תחזיר לתושבים את הכח להשפיע על ידי שקיפות מלאה בקבלת ההחלטות, מעורבות תושבים בניהול ומתן סמכויות ותקצוב לוועדים נבחרים בשכונות", אם לצטט מהקמפיין שלהם. כל מי שעבד פעם עם אוכלוסיות מוחלשות, יודע שאחד העקרונות הכי חשובים לעבודה כזו הוא הדיאלוג, כלומר שיתוף הפעולה האמיתי ומתן האפשרות לחברי הקהילה, לאחר שניתנו להם הכלים, להוביל את התהליך. זה חשוב כדי לצאת מפוזת הקולוניאליסט שאומר לילידים מה טוב בשבילם, ולהיכנס למקום של איש השינוי החברתי, שנותן לחברי הקהילה להגיד מה הם יודעים שטוב בשבילם, ולשתף איתם פעולה כדי שזה יקרה. לכאורה, חנין ו"עיר לכולנו" הם חלומם הרטוב של כל פעיל חברתי, לבטח של כל איש שמאל.

אז מה השתבש פה? למה חנין יוצא ה"בד גאי" בסרט הזה? למה הקהל המרותק מריע דווקא לחולדאי? לדעתי, התשובה טמונה שוב בפחד. ליתר דיוק, היא שוב טמונה בפחד מאחריות. כמו עם אריק שרון, אנחנו פשוט רוצים דמות של אב קשוח שיגיד לנו מה טוב לנו. כזה שלא חלילה מתייעץ איתנו, אלא עושה מה שהוא "יודע" שנכון. זה לא רק שהתרגלנו שמחליטים הכל בשבילנו. לא, לחשוב את זה יהיה פשטני מדי. האמת היא שאנחנו פשוט מבועתים מהאפשרות שנוכל להחליט בעצמנו. שבמקום להתבכיין שהמדרכה שלנו הרוסה, או שהמתנ"ס לא מתפקד, או שפינו את השכנים מהבית, נוכל להעלות את הנושא בוועד שכונתי, לשנס מותניים ולנסות לפתור אותו. לכאורה זה נשמע מבטיח, בעצם זה נשמע מפחיד. כמו תמיד, הרבה יותר קל כשיש מי שחושב בשבילנו. שלא מצפה מאיתנו, כמו ש"עיר לכולנו" מצפה, שנעשה משהו בעצמנו. שלוקח את כל האחריות על עצמו לטוב ולרע.

וזוהי, לדעתי, הבשורה האמיתית שהגיעה מ"עיר לכולנו" ומדב חנין. הרעיון שדמוקרטיה היא לא דבר שממשים כל 2-5 שנים עם שני פתקים ומעטפות, אלא משהו שעושים כל יום, משהו קשה, מלוכלך, לפעמים מעיק, משהו שנוגע לחיים של כולנו. כדי לקחת אחריות צריך לקחת אחריות. קרי, כדי לקחת אחריות, במובן של להיות שותפים בקבלת החלטות, יש לקחת אחריות, במובן של להתאמץ להשתתף בביצוע, וכן במובן של לשאת באחריות לתוצאות. זה הדבר שקשה כל כך לקבל ב"עיר לכולנו", אפילו לאנשי השמאל. זה הדבר שנצטרך כולנו לקבל, אם אנחנו רוצים שאי פעם יהיה פה שינוי אמיתי.