סיקור הערבים בישראל נגוע בגזענות, קיבוע סטריאוטיפים והיעדר יושרה עיתונאית. המקרה הישראלי אמנם אינו היחיד שבו מתנהל קונפליקט בין קבוצת רוב לבין מיעוט אתני חלש ומבודד, אך הייחוד שבו הוא בהתגייסות הגורמים האמונים על שמירת הדמוקרטיה לצד התוקפן

אירועי עכו העלו ביתר שאת את סוגיית הדמוקרטיה הישראלית השברירית. אחד ההיבטים המאכזבים, אם כי לא מפתיעים של המשבר הזה, היא התנהגות העיתונות בישראל - ערוצי הטלוויזיה, ערוצי הרדיו המרכזיים ושלושת העיתונים היומיים.

בימים כתיקונם התקשורת הישראלית היהודית רחוקה מלהיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" בכל הקשור למיעוט הערבי בארץ, וחמור עוד יותר בעתות משבר, כאשר עיתונות זו מצטופפת סביב מדורת השבט היהודית אגב הפקרת תפיקדה העיקרי של כל עיתונות ראויה לשמה: החתירה לאמת וההגנה על זכויות הנדכאים.

מתקשורת מגויסת לעידן של ריבוי ערוצים

סברנו שהעיתונות עברה כברת דרך ארוכה מאז הקמת המדינה, כאשר התקשורת המשיכה את המסורת שהשתרשה מתקופת היישוב, קרי עיתונות מגויסת, כמעט אוטוריטארית, שראתה את תפקידה בגיבוי השלטון ופעילות בשירותו בכל הנוגע לסוגיות ביטחוניות וסוגיות הקשורות למיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. דבר הטבח שביצע כח מג"ב בכפר קאסם, למשל, פורסם לראשונה יותר משבוע לאחר התרחשותו, ורק לאחר שהידיעות החלו לטפטף מגורמים ממשלתיים.

בעקבות מלחמת יום כיפור, ולאחר מכן פרשת קו 300 ופרשת הסרן עיזאת נאפסו ב-1984, סביר היה לצפות שהעיתונות תהיה יותר ביקורתית כלפי השלטון, יותר חטטנית ופחות דוגמאטית, בעיקר בכל הנוגע למיעוט הפלסטיני במדינה, הקבוצה המדוכאת והנחשלת ביותר בחברה הישראלית. פרישת עיתון "הארץ" מוועדת העורכים בעקבות פרשת קו 300 וסגירת עיתון "חדשות" לארבעה ימים, בישרה תחילת סופו של הסידור הלא-דמוקרטי הזה, שהפך את העיתונות לשופר ממשלתי. כמו כן, ריבוי הערוצים כולל הכבלים וערוצי רדיו משנות ה-90 ואילך, בישרו על פתיחות ושינויים משמעותיים בדפוסי הפעילות של התקשורת, בין היתר ביחס לערבים. זה קרה במשורה ובמינון נמוך ולא ענה על הציפיות. אולי העיתון המוביל במגמה זו היה "הארץ", כשעוד היה ליברלי באמת, עם מחויבות גבוהה לחופש הביטוי ותפקידי העיתונות הקלאסית, כמו חתירה לאמת והגנה על זכויות המיעוטים.

אירועי אוקטובר 2000 חשפו את פרצופה האמיתי של העיתונות היהודית, לא רק כעיתונות עוינת את הערבים, אלא כזו שאין הבדל רב בינה לבין המשטרה והפרקליטות הנגועים בגזענות קשה. התברר אפילו שהעיתונות היהודית היא מקור הבעיה.

עיתונות זו - ובעיקר ערוץ 2, מעריב, גלי צה"ל, ובמידת מה ידיעות אחרונות - היא זאת המעוות את דמותו של הערב, מציגה אותו באופן סטריאוטיפי ומסקרת אותו כפי שמסקרים את הזר, האחר, האויב. לא כפי שמסקרים קבוצת אזרחים מקופחת בשל שיוכה האתני. מאז אירועי אוקטובר 2000 עיתונאים מרכזיים החלו להתלהם באופן מביך ולעיתים אף מביש. הדבר בא לידי ביטוי לא פעם כאשר הם מראיינים חברי כנסת ואנשי ציבור ערבים. אפילו שפת הגוף מסגירה אותם. עיתונאים כמו דן מרגלית, בן כספית או רזי ברקאי, אינם מצליחים להסוות את ניכורם הבסיסי, הגובל בעוינות ממש, כשהם מראיינים ערבים. מציאות זאת פוגעת קשות באוכלוסייה הערבית ובדימויה בקרב היהודים.

הסיבות לדימוי הערבים בעיתונות היהודית

לבעיה זו של חוסר הוגנות כלפי הערבים סיבות רבות ומגוונות. אנסה להציג את חלקן בתמציתיות בשל קוצר היריעה:

ראשית, הקרבה היתרה בין העיתונאים לגורמי השלטון. זיקתם הפוליטית והמפלגתית, מחויבותם העמוקה לציונות שממנה הם מסיקים שיש "לכסח" כל מי שאינו ציוני, קל וחומר כשמדובר בקבוצה הנתפסת כאנטי-ציונית או כמכשול בפני הרעיון הציוני בכללותו, מקשות עליהם לשמור על הוגנות בסיסית כלפי הערבים הפלסטינים בישראל.

שנית, עיסוקם הקודם ומקור הסוציאליזציה של העיתונאים. חלקם הגדול בא מהצבא (רוני דניאל, גדי סוקיניק, עודד בן-עמי) או שקשורים לצבא (דליה יאירי, טלי ליפקין שחק ועוד), או מזרועות הביטחון השונות, (רוני שקד מהשב"כ, יואב שטרן מאמ"ן וכדומה). עיתונאים אלה קיבלו, מן הסתם, סוציאליזציה לפיה הערבי הוא אויב, או לכל הפחות עוין, ולפיכך הוא חשוד תמידי. הם לא באים ללמוד את הערבים, אלא על הערבים, בבחינת "דע את האויב". זה מקשה עליהם לפתח הזדהות או אמפתיה כלפיו, או עם סבלו, בעיקר כשהוא קרבן של כוחות הביטחון. הם תופסים לא אחת את תפקידם כמי שמחוייבים להצדיק או להסביר את "האילוצים" שגרמו לפגיעה בו, כאילו הוא האשם בכך שהוא קורבן.

שלישית, העדר עיתונאים ערבים בתקשורת היהודית האפקטיבית, או ייצוג סמלי, ודאי לא בתפקידים משמעותיים. כך, למשל, אין אף ערבי בעמדת עריכה בכירה בעיתונות זו. העובדה שכיסוי הערבים נשען על עיתונאים שההיכרות שלהם עם הערבים היא בעיקר מזרועות הביטחון והמודיעין, אינה מאפשרת העברת תמונה אמינה לצרכן התקשורת היהודי ואף מעוותת את המציאות.

ישנה סוציאליזציה עוינת כלפי הערבים הנשענת על בסיס דתי, לאומי, או שניהם, וזה כולל עיתונאים המחויבים לתפיסות דתיות, שאמרות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" או "שפוך חמתך על הגויים" אינן זרות להם כלל ועיקר. כמו כן, ישנם עיתונאים הבאים מסוציאליזציה הנגועה בגזענות ושנאת הערבים לא רק כגויים או 'האחר', אלא גם בשל היותם 'שחורים' או 'נחותים'. בקטגוריה זו ניתן לסווג בעיקר עיתונאים רוסים, והדוגמאות לכך רבות. בעיתונות בשפה הרוסית, בעיקר המקומית, אנו קוראים תיאורים גזעניים סטריאוטיפיים מהסוג הבוטה ביותר, דוגמאת הטענה שעולה תדיר בכרמיאל ונצרת עילית, לפיה הערבים מטנפים את הפארקים.

סיבות נוספות למגמות אלה יכולות להיות בית הגידול של העיתונאי. כך, למשל, קשה לצפות מעיתונאי שבית גידולו הוא גל"צ, שיהיה הוגן במיוחד ואימפתי כלפי ערבים למשל. מעבר לכך, הרי רוח התקופה משדרת אתנו-צנטריות, מגמות יותר 'יהודיות' ופחות 'ישראליות', עיסוק בטיפוח לאומיות והסתופפות סביב הקונצנזוס שהוא יותר נוח וחמים. מעבר לכל ואולי החשובה מכל, היא הנטייה של התקשורת לרצות את ציבור הצרכנים, ואף להתבטל בפניהם, כיוון שהם הקונים והמפרסמים, כיאה לקונצרן שיש לו צרכים ויעדים כלכליים. בחלק מאמצעי התקשורת צרכים אלה אף קודמים למטרות הקלאסיות של עיתונות מקצועית, הוגנת ובריאה. זה יכול לנבוע מבעלות צולבת, או מבעלות של בעלי אמצעי תקשורת על גופים כלכליים ועסקיים שונים. מגמה זו, השכיחה בעיתונות הצהריים ובערוצי הטלוויזיה המסחריים, מחלחלת בשנים האחרונות גם ל"הארץ", שעד כה נחשב לעיתון סולידי ומחויב לנורמות וכללי אתיקה מחמירים. לאחרונה חלה גם בו מגמת הצהבה, כתיבה יותר ויותר עממית, קריצה לעמדות קונצנזואליות והתרחקות מנקיטת עמדות עקרוניות ולא פופולאריות, כמו עיסוק ברבדים נמוכים של החברה ודבריהם של אינטלקטואלים ביקורתיים, שמקומם בעיתון הולך ונעלם. המשיכה לחיק הקונצנזוס, מתברר, כה חזקה, שהיא מעבירה את העיתונות על עקרונותיה וכלליה הבסיסיים.

כמו בערב הסעודית

סיקור האירועים בעכו היה מחפיר. דווקא בשל הפשטות של האופן בו התפתחו העניינים, היה צפוי שלא יקשה לעקוב אחר שביל האש שהצית את התבערה. תושב ערבי נסע לאסוף את הבת שלו, שחתונתה נקבעה לעוד שבוע, כאשר יום כיפור כבר נכנס. רגשות היהודים בשכונה נפגעו. שומו שמיים! כאילו אנו לא יודעים שרבים מקרב היהודים מגיפים את הדלתות, מבשלים, מעשנים ורואים סרטים ביום כיפור.

על העיתונות היה אף להרחיק לכת ולשאול: לאן הגענו? אפילו היה זה יהודי שנסע ביום כיפור, אז מה? הפסקנו להיות חברה חופשית? האם אנו חיים בערב הסעודית? פתאום לחילוניים לא איכפת מכפייה דתית וכשמדובר באויב הערבי, כולם מתאחדים כנגד האחר ושוכחים שיש כאן כרסום מסוכן בחירויות הבסיסיות של האזרחים בחברה דמוקרטית. איזה פשע נוראי זה לנסוע ביום כיפור, שמצדיק לעשות שפטים בערבים, לשרוף להם בתים, להרוס, לשרוף מכוניות ולהטיל אימה על נשים וטף? העיתונות, רובה ככולה, ניסתה כרגיל להצדיק את הצד היהודי ולכל הפחות למצוא את "האיזון הקדוש", כאילו גם הערבים אשמים באותה מידה. טוב, הרי הם הגיבו ואז הפכו בקלות מקרבן לנאשם. עיתונאים ממש התאמצו למצוא את הערבים אשמים, כדי להשתיק את מצפונם במידה שיציק להם למראה הזוועות שעוללו היהודים לערבים, מבלי שהמשטרה תתאמץ יתר על המידה לגונן עליהם, שהרי גם המשטרה היא בצד היהודי ופועלת מתוך הנחת יסוד זו.

המקרה הישראלי אינו היחיד בו מתנהל קונפליקט בין קבוצת רוב לבין מיעוט אתני חלש ומבודד. הוא ייחודי בכך שכל המנגנונים האמורים לשמור על הדמוקרטיה ולגונן על האזרח משרירות לב והתנכלות של קבוצת הרוב או השלטון, הופכים הם עצמם לחלק מהתוקפן במקום שיעשו את המוטל עליהם. בכך הדמוקרטיה הפוכת לטיראניה, עריצות רוב, והרי זו הקשה שבדיקטטורות. במקרה הישראלי, זרועות השלטון ואמצעי התקשורת האפקטיביים אינם רק כלים שבידי המדינה ומופעלים להגנה גם על המיעוט שהוא חלק ממנה, אלא הם כלים של קבוצת הרוב המשרתים אותו גם כשהוא פוגע בקבוצת המיעוט, ונותנים לו יתרון משמעותי על פני המיעוט המדוכא. על כן, העיתונות היהודית האפקטיבית, ערוצי טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה ואתרי אינטרנט מרכזיים, הופכים בן רגע לכלים בידי קבוצת הרוב כדי לדכא ולהחליש את המיעוט עוד יותר, ובכך מגבירים את חרדותיו, ייאושו ותסכולו.

עיתונות זו אינה ראויה להתהדר בתואר - הלעוס עד זרא ממילא - "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא דווקא בתואר "הרטווילר שבשירות הגביר", בין אם הוא אדון, ברון, או בריון.

הכותב הוא עיתונאי ודוקטורנט למדע המדינה