ייתכן מאד שבאותו יום חורפי הבינה קלינטון לראשונה את משמעות התופעה שבאה וטרפה את כל הקלפים בזירה הפוליטית. נראה שהנער משיקגו, עטוף באהדת התקשורת וקופתו גדושה בדולרים, בא לכבוש באמת ובתמים את היעד הנכסף, שרק כמה שבועות לפני כן היה מונח בידיה.

מחזה שלא דמיינה בחלומותיה הגרועים. הילארי קלינטון (צילום: nerbelex, פליקר)

זמן קצר לפני האירוע הצהיר גם ג'ון קרי, מי שהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות ב-2004, על תמיכתו באובאמה. לאחר מכן באו גם ג'ון אדוארדס וביל ריצ'ארדסון מושל ניו מקסיקו, ובעקבותיהם הצטרפה רובה של צמרת המפלגה לחגיגה השוקקת והמלהיבה, מותירים את הילארי וביל להיאבק בחירוק שיניים על הכתר הנכסף, שהלך וחמק מבין האצבעות, עד התבוסה הסופית ביוני האחרון.

לקראת סוף שנת 2007 עוד חייכה המציאות אל הילארי קלינטון. בסקרים היא עמדה בחזית בגאון, בפער ניכר משאר המתמודדים, ובעימותים הטלוויזיוניים הראשונים היא אף הרשתה לעצמה להקרין ממלכתיות וענייניות ולהימנע מהתנגשויות מיותרות. מצב גיוס הכספים שלה היה בהחלט מעורר שביעות רצון, וגם במרוץ הזה היא הובילה בלא קושי על פני כל המתמודדים, כולל הרפובליקנים, למעט אחד, ברק אובאמה.

ברבע השלישי של 2007 הדהים הסינדרלה המתהווה מאילינוי כשהצליח לגייס סכום שיא של 32.8 מיליון דולר, לעומת קלינטון שגייסה 27 מיליון, ולעומת רודי ג'וליאני, המתמודד הרפובליקני המוביל דאז, עם 17 מיליון דולר בלבד.

המגמה הזו של גיוס הכספים נשמרה ואובאמה הלך ושבר שיאים, וככל ששמנה קופתו כך הלך והשתפר מצבו בסקרים, עד שבהתמודדות הפותחת במדינת איווה רשם הלה את נצחונו הראשון, שנתן את אות הזינוק למרוץ שהיה אמנם צמוד מאד פוליטית, אך חד צדדי למדי מבחינה פיננסית.

עד כה גייס ברק אובאמה סכום של כ-450 מיליון דולר, שיא שאפילו ג'ורג' בוש הבן, בשני הקמפיינים המשומנים שלו, לא הצליח להגיע אליו. ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני הקשיש, שכבר טעם את נחת הזרוע של הכסף הגדול בהפסדו לבוש בשנת 2000 - לאחר קמפיין מביש של היועץ האימתני קארל רוב בשירות בוש - מדדה כיום הרחק מאחור עם כ-230 מיליון דולר.

קשה שלא לחשוד. ברק אובאמה (צילום: jurvetson, פליקר)

האם ניתן ליחס זאת לקסמו האישי של אובאמה ולתקווה שהוא מעורר, אשר מגייסת את ההמון לפתוח את לבו וארנקו? האם זה בזכות הקמפיין היעיל שהוא מנהל, או שמא בשל תחושת השובע והייאוש מהממשל הרפובליקני? ייתכן. אולם כדאי ורצוי להציג נקודת מבט נוספת, שעשויה לתרום במשהו להבנת המחזה הפוליטי המשומן, המוקרן אלינו כמיצג תיאטרוני עצום של בלונים לרוב, כנסי ענק נוצצים, נשים אוהבות ומחייכות ועיתונאים נלהבים.

בחברה שבה 1% מהאוכלוסייה מחזיק כ-40% מהנכסים הפיננסיים, ושקומץ קטן ורב כוח שולט במרכיב מכריע של נכסי החברות, לא נוכל שלא לחשוד שיד האוליגרכיה נמצאת עמוק בתוך ההליך הפוליטי ומנסה לנווט אותו לטובתה דרך אמצעיה העומדים לרשותה, אם בדמות התקשורת ואם בדמות ההון.

אמנם החוקים בנוגע לתרומות למתמודדים פוליטיים מגבילים את סכום התרומה האישית ל-2,300 דולר, אולם כל מי שחפץ לרוץ למשרה ציבורית יודע שדרכו אל הכס עוברת בין היתר בערבי התרומות, בסעודות המיוחדות ובכינוסי העסקים למיניהם - כל אותן אספות שיש בידי בעלי ההון והכוח לארגן, אשר עליהן חובת הדיווח היא חלקית ולוקה בחסר. ההתקשרות אל מנגנוני הכוח עושה את ההבדל בין מועמדים פופולאריים, שמעוררים התגייסות נרחבת של הציבור בזכות אישיותם או תורתם - כדוגמת רון פול הרפובליקני שהצליח לאסוף סכומים מדהימים מתורמים קטנים - לבין מועמדים מקושרים אשר זוכים בנוסף לכך גם לסיקור נרחב ודי מפרגן מהתקשורת. ברק אובאמה ניחן ככל הנראה בשתי התכונות הללו, ובעזרתן הוא דוהר כקטר אל הבית הלבן כשבאמתחתו אוצר עתק של כסף, שחלק גדול ממנו הגיע אמנם מתורמים קטנים, אולם כמחציתו בא מתורמים של אלף דולר ויותר - כלומר, תורמי ערבי הגאלה של הוליווד, הארוחות היוקרתיות של וול סטריט ושאר מעגלי הכסף הסגורים.

מיהו ברק אובמה?

ברק אובאמה, שהחל לכהן בסנאט של מדינת אילינוי החל משנת 1997, ניסה את מזלו לראשונה בזירה הלאומית במרוץ לקונגרס בשנת 2000, אך הובס ונותר עם חובות גדולים. אולם לאחר ארבע שנים בלבד, הגיע למרוץ לסנאט האמריקאי כשהוא מרופד היטב על ידי רשת של תורמים, שבטבורה הארנק והמנגנון של איל ההון ג'ורג' סורוס ומשפחתו, אשר היו רשאים לתרום למועמד סכומים גבוהים מהמותר מפני שהלה התמודד כנגד מיליונרים.

סורוס, דרך אגב, היה מעורב מאד ב"מהפכת הורדים" בגאורגיה (ועל חלקו זה הביע גאווה גלויה), שבמהלכה השקיע הון רב כדי להפיל את משטרו של שוורנדזה ולרומם לכס הנשיאות את מיכאל סאקשווילי.

בדרכו אל הסנאט קיבל אובאמה במה יוצאת דופן וייחודית, כשזכה להיות אחד מנואמי המפתח בוועידה הדמוקרטית של 2004, בפריים-טיים הטלוויזיוני, מול קהל נלהב שהניף שלטים עם שמו. הייתה זו דריסת רגל משמעותית בדעת הקהל הלאומית, שמעטים זוכים לה. התקשורת, שהחלה לשדר אז כתבות פרופיל אודות המועמד האלמוני עם סיפור החיים המרתק, נתנה את הטון ליחס העיתונאי העתידי אל אובאמה, אשר היה מאז ועד היום אוהד ונינוח למדי באופן כללי, לעתים אפילו עד כדי התבטלות מבישה (כמו במקרה של רשת החדשות MSNBC).

את הפריימריס הדמוקרטיים באילינוי ניצח אובאמה בקלות יחסית, עם 57% מהקולות, אך בנתיבו אל הכס עמדה משוכה גבוהה מאד בדמות ג'ק ראיין, מיליונר רפובליקני בעל דעות כלכליות שמרניות אמנם, אך בעל אפיל אשר זיכה אותו למעמד של כוכב פופולארי. זמן קצר לפני הבחירות פנו מספר כלי תקשורת, בהם השיקגו טריביון ורשת איי.בי.סי, בדרישה בלתי מקובלת בפוליטיקה האמריקאית מבית המשפט  להתיר לפרסום את מסמכי משפט הגירושין של ראיין משנת 1999. השופט הסכים לפרסם חלק מהמסמכים, שבהם מופיעה עדות גרושתו על כל מיני סטיות מיניות של המועמד, שמיד הדהדו כרעמים בתקשורת באילינוי וגרמו לראיין לפרוש, ולהותיר את הזירה למעשה פתוחה לחלוטין לברק אובאמה לבוא ולקטוף את הפירות.

במהלך המרוץ הדמוקרטי חזר ושינן אובאמה בפני האומה שהוא מועמד מזן אחר, כזה המבטיח "שינוי שאפשר להאמין בו", ושפיח הזירה המושחתת של וושינגטון, רוויית הלוביסטים והפוליטיקה הנכלולית, לא דבק בו. אחד מהמסרים שחזר ודיבר עליהם הייתה תמיכתו בהנהגת שיטת המימון הציבורי בבחירות הכלליות, אם יריבו הרפובליקני יסכים לכך - שיטה אשר תגביל מאד את כמות הכסף שבידי המתמודדים. מיד עם היבחרו נטש אובאמה את הרעיון לאנחות. עם שיא בלתי נתפש של חצי מיליארד דולר באופק, כשיריבו נגרר הרחק מאחור, לא היו רבים שהרימו גבה בעקבות המהלך.

במשך מסע הבחירות דיבר אובאמה על הבעייתיות של הלוביסיטים - "האינטרסים המיוחדים", בלשון הפוליטית המכובסת - ונשבע נאמנות שהוא אינו לוקח כסף מאותם ארגונים. אולם נתונים שנאספו ע"י חוקרים ועיתונאים מגלים מציאות אחרת: מסתבר שדווקא הוא המוביל מבין המועמדים בקבלת כסף מאותם גופים שמציפים את וושינגטון, עם חבילה נאה של כ-24 מיליון דולר. כמו כן, בניתוח של מערך התרומות בהתאם לסקטורים השונים, עולה כי אובמה מוליך בטבלת התרומות מהמגזר הפיננסי, ולפני שרשרת ההתמוטטויות שאירעו לאחרונה תרמו עובדי חברות מריל לינץ', AIG ולהמן ברדרס שפשטו את הרגל, כ-4.5 מיליון דולר לסנאטור מאילינוי, אשר בנוסף לכך הינו השני בטבלת חברי הקונגרס כולו בקבלת כסף מענקי המשכנתאות פאני-מיי ופרדי-מק, שעמדו לא מכבר לשקוע למעמקי המצולות לולא הולאמו על ידי הממשל האמריקאי. נראה שענקי וול-סטריט בהחלט מרוצים ממה שהם רואים במועמד המתיימר לייצג את מעמד הביניים ואת העובדים.

כיבוש דרך הארנק

ברק אובאמה, הילד החדש בשכונה - נאה ורהוט, בעל חיוך קסם ורטוריקה שובת לב, גם אם ריקנית למדי - הוא הדמות העומדת בחזית מארג הכוח החדש שמשתלט על וושינגטון. מעולם לא היה אדם עם כל כך הרבה אמצעים בידו לכיבוש הבית הלבן. אמנם הלב והרוח הדמוקרטית מבקשים לראות בכך תופעה מעוררת השראה של התגייסות ההמון מאחורי האביר שיובילם אל האור, אולם המציאות של החברה המערבית בכלל ושל האמריקאית בפרט אמורה לגרום לנו לנהוג בפיכחון ולא כמעריצים שוטים. ההון והכוח מהווים את המרכיב המרכזי בהתנהלות מנגנוני הפוליטיקה בוושינגטון. הסנאט, הגוף המחוקק העליון שהשפעתו על התהליכים היא מכרעת, מכונה לעיתים "מועדון המיליונרים". חלק נכבד מהרצים לנשיאות הם בעלי הון בעצמם. אך כל מתמודד, בין אם עשיר ואם לאו, יודע שכדי להיות בעל סיכוי כלשהו עליו להיות מרושת היטב ומקושר לאוצרות של כסף שבלעדיו הוא חסר אונים, לא משנה כמה רב קסמו האישי או כמה תורתו נוגעת בהמונים. מועמדים כגון דניס קוסיניץ', סוציאל-דמוקרט קלאסי בעל זיקה לאיגודים ורזומה מרשים של חקיקה חברתית, או מייק גראבל, סנאטור לשעבר מאלסקה, שהביע בעימותים הטלוויזיוניים דעות אמיצות ומעוררות השראה, מייצגים נדבך מרכזי בבסיס האידיאולוגי הליברלי, אולם האוצר הכספי הזעום שלהם דחק אותם מוקדם מאד מהזירה, ומסריהם החשובים והמעניינים לא זכו בשל כך לתשומת לב ראויה.

מסרים מעניינים ומעט כסף. מייק גראבל (צילום מהאתר הרשמי)

אולם לשם המחשה ישירה של האשליה שעומדת בתשתיתה של תופעת אובאמה יש להתבונן במדיניות שהוא מתכוון להנהיג כנשיא, כפי שאנו למדים מהצהרותיו או כמשתמע מהתנהלות הקמפיין שלו. בעניין ביטוח הבריאות, למשל, נושא ראשי בכל מערכת בחירות, ההצעה של אובאמה לא חורגת מהסטנדרט הדמוקרטי ולא אמורה לטלטל מערכות. בנוגע למדיניות החוץ, במשך כל הקמפיין הציג אובאמה דעה נחרצת בדבר הצורך בנסיגה מעיראק אולם לאחרונה החל להשמיע היסוסים באשר לזמן הנחוץ לשם כך. בנוסף, הוא מאמץ לחלוטין את אסטרטגיית "המלחמה בטרור" של ממשל בוש, וטוען שיש להגביר את הנוכחות באפגניסטן ואף לשקול התערבות בפקיסטן השכנה. דעתנו יכולה לנוח, המדיניות האימפריאלית אמנם תשנה את גווניה אבל תיוותר בעינה, ללא ספק.

מי שהיה עד לאחרונה היועץ הבכיר בענייני מדיניות חוץ של ברק אובאמה הוא זביגינייב ברז'יז'ינסקי, יועץ ואסטרטג שנחשב לאחד האידיאולוגים הנוקשים של המלחמה הקרה, והציג תמיד גישה מיליטנטית כלפי ברית המועצות. הוא עבד בשירות הנשיאים קנדי וג'ונסון, לאחר מכן היה בין מקימי הוועדה הטרי-לטראלית בחסות משפחת רוקפלר, ולבסוף כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ג'ימי קרטר בעידן המהפכה באיראן, הסכם השלום בין ישראל למצרים והפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

ברז'יז'ינסקי, שהיה גם השותף לעסקים של הנרי קיסינג'ר, פרסם בשנת 1997 ספר מאלף בשם "לוח השחמט הגדול", אשר פירט את הדרך הראויה לארה"ב להגיע לדומיננטיות מקסימאלית בעולם, על ידי השתלטות על המרחב האירו-אסייתי העשיר במשאבים, תוך דחיקת רגלי סין ורוסיה.

הספר הינו פרוגראמה נרחבת לביצור הכוח האימפריאלי, ובין השאר נכתב בו: "… שלושת המרכיבים החיוניים של הגיאו-אסטרטגיה האימפריאלית הם: למנוע התקשרות ולשמור על התלות הביטחונית בין הווסאלים, לדאוג להגנתם וכפיפותם של הפלגים השונים ולמנוע מהברברים מלהתאחד…" (עמ' 40).

לאחרונה התבטא ברז'יז'ינסקי בנוקשות כלפי רוסיה, ואף השווה את ולדימיר פוטין להיטלר בהקשר לעימות בדרום אוסטיה, והשאלה הנשאלת, לאור הנתונים שלפנינו, היא האם נשיאות אובאמה מבשרת לנו בעצם את התעוררות המלחמה הקרה, או מין ורסיה יותר עדכנית שלה.

מן הסתם רבים מאיתנו היו רוצים לראות את תופעת אובאמה כהתגלמות של כוח חדש וחיוני, אשר מבשר שינוי משמעותי בהתנהלות הדמוקרטיה הגדולה בתבל. אולם כאזרחים של עולם שבו ארה"ב כיום היא האימפריה הבלעדית, שמכתיבה את טבעם של המנגנונים הפוליטיים והכלכליים, כדאי וראוי לנו לנתח את הדברים באורח מפוקח יותר. חגיגת התקשורת סביב המועמד משיקגו היא אמנם מסנוורת, וקשה לעתים לראות מעבר להבזקי הבמה במופעי הענק שלו בדרך לבית הלבן, אולם אם מאמצים מעט את העיניים ומחדדים את המבט, אזי המציאות על נדבכיה המורכבים מספקת לנו שיעור ממעלה ראשונה באשר לכוחות המניעים שמאחורי החגיגה הדמוקרטית של הבחירות.                               

* המאמר יתפרסם בגיליון נובמבר של כתב העת "חברה"