הגישה המקובלת היום להתפרקות המדינה מאחריותה לטיפול ישיר באזרחים היא הפרטת השירותים הציבוריים לידי בעלי עסקים או עמותות. מודל שלישי, הצומח באירופה, מציע שאת שירותי הרווחה יספקו קואופרטיביים מקומיים בעלי מקורות מימון מגוונים, וזאת מבלי שהמדינה תוכל להתנער מאחריותה

ד"ר יאיר לוי המנוח הפך את העיסוק במודלים חדשניים של כלכלה חברתית למסע הסברה של איש אחד. בספרו "יש כלכלה אחרת, יש חברה אחרת", הוא מציע ראיית עולם שמציעה חלופה לקרב התרנגולים בין תפיסת מדינת הרווחה לגישה הניאו-ליברלית, שבה המדינה מצמצמת את מעורבותה במתן שירותים חברתיים. אגב כך מנפץ לוי בסדרתיות מיתוסים שמניעים רבים להסתייג אוטומטית מרעיון מדינת הרווחה:

  • מדינת הרווחה בהכרח תביא לעליית נטל המס.
  • מנגנון רווחה שאינו בידי הסקטור הפרטי-עסקי חייב להיות בירוקרטי, מסואב ובלתי יעיל.

לחילופין, מנסה לוי להפריך תפיסות שמובילות לדעתו לדבקות עיוורת במודל של רווחה בירוקרטית:

  • הפרטה היא תמיד רעה חברתית.
  • רווחה המחוברת לתפישה יזמית תהיה עסק ולא שירות לציבור.

מאידך ישנו מודל כלכלי חדש הצומח באירופה, שלוי מכנה סוציאל-דמוקרטיה של מגזר שלישי (ר' הערה 1). באמצעות המושג החד הזה מסמן לוי אופק ריאלי ורצוי של ההפרטה החברתית והכלכלה החברתית.

לוי מתבסס על מגמה של הפרטת שירותי רווחה באירופה שמועברים לא לעסקים פרטיים שהתמריץ העיקרי שלהם הוא רווח, ואף לא לעמותות כפי שאנחנו מכירים אותן בישראל, שנוטות למבנה היררכי נוקשה. במקום זאת מועברים שירותי רווחה לקואופרטיבים קהילתיים-חברתיים.

באמצעות מגמה זו לוי ממחיש כיצד משלבים האירופאים היגיון ניאו-ליברלי של הפרטת שירותי רווחה, עם היגיון סוציאל-דמוקרטי של רשת ביטחון חברתית ואחריות ציבורית לרווחת האזרחים. יש לשים לב כי בניגוד ל"דרך השלישית" (ר' הערה 2), במקרה זה המודל מעוצב בברור לטובת האינטרס הציבורי ולא לזה של ההון. אומנם מודל זה מתקיים בחזון של לוי יותר מאשר במדיניותן המעשית של מדינות אירופה הצועדות לעבר ניאו-ליברליזם, ועם זאת רצוי להזכיר שההפרטה האירופאית שונה לא פעם מזו האמריקאית והישראלית.

זאת משום שהקואופרטיבים החברתיים, ובכללם אלו שעוסקים ברווחה, שונים גם מעמותות וגם מקואופרטיבים: מחד הם שיתופיים ומאידך מנועים על פי חוק לחלק את רווחי הדיבידנדים לחבריהם, ולכן הם מוסד שהוא גם דמוקרטי-עממי וגם ללא כוונת רווח. לכן מוטב לומר שמדובר במודל של "הצברה" - העברה למסגרות ציבוריות - ולא של "הפרטה" - העברה לידיים פרטיות, ללא מטרות רווח או עסקיות. מאפיין חיובי נוסף הוא ששירותי הרווחה מועברים ליוזמות שצומחות מתוך הקהילה הרלוונטית ושלכם קשובות אליה יותר מהמנגנון הבירוקרטי-מדינתי, שנוטה לעתים להיות מסואב, אטום, מקובע, לא פעם בזבזני ולא יעיל.

דוגמה ליזמות חברתית מן הסוג החדש יכולה להתגלם בקואופרטיב מקומי בעיר קטנה, למשל, שדואג להשמה של מובטלים ולתוכניות תמיכה בהם, כאשר לא מן הנמנע שלקואופרטיב יהיה גם מודל עסקי מניב הכנסה (מפעל, מסעדות, משתלה וכו'), שתופנה חזרה לקידום יוזמת הרווחה הקהילתית. כך לא ייאלץ הקואופרטיב להישען רק על כספי מיסים מדינתיים. קואופרטיבים מהסוג הזה כבר פועלים באירופה כבר זמן רב בקנה מידה משמעותי, ומספרם הולך וגדל:

ממחקר שנערך בשנת 2000 בקרב 228 ארגונים המעניקים שירותים חברתיים באיטליה, התברר כי 27.7% נמנו על המגזר הציבורי, 7.5% המגזר הפרטי (למטרות רווח), 10.9% מלכ"רים דתיים ו- 53.9% מלכ"רים מהמגזר החילוני. מקרב המלכ"רים של המגזר החילוני, 32% הם קואופרטיבים חברתיים. במחקר אחר בלטו ביצועיהם של הקואופרטיבים החברתיים לטובה.

חשוב לציין כי המדינה נשארת לפי מודל זה אחראית לרווחה כמפקחת וכמי שאמורה לספק לקואופרטיבים החברתיים תקציב ראוי, וצריך להיות ברור שהאחריות לא מוסרת ממנה, כי אז נקבל ניאו-ליברליזם של רווחה - הפרטה מוחלטת.

המודל החדש של קואופרטיבים חברתיים מאפשר גם רגישות לתרבויות וקבוצות שונות בחברה, לצד יכולת טובה יותר לאתר את אלו המנצלים בצורה לא ישרה את מערכת. בהיותו לא ריכוזי, מאפשר המודל יותר גמישות, פתיחות, דינמיות, יצירתיות ואף תחרותיות מול קואופרטיבים אחרים של רווחה. כל אלו הן תכונות שמערכת הרווחה המדינתית-בירוקרטית לא הייתה חזקה בהן, וחולייה אלו המאיסו אותה על רבים בציבור, הכשילו את מודל מדינת הרווחה, והפחיתו את האהדה לסוציאל-דמוקרטיה.

______________
הערות:
1.  הכינוי המדויק הוא "סוציאליזם של מגזר שלישי", אך נדמה שהמושג המוכתם "סוציאליזם" עשוי לשבש את הבנת כוונותיו של לוי.
2.  "הדרך השלישית" (על פי הויקיפדיה האנגלית).